<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — ראיה י"ב</h1>
<h2>דף לא.</h2>
תשיבם, אין לי אלא לביתו לגנתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ וכו'. זו השטה הולכת בהדיא כרב יוסף דהכי אמרי' בפ' הכונס [ב"ק נ"ז ע"א] בפלוגתא דרבה ורב יוסף איתיביה רבא לרב יוסף השב אין לי אלא לביתו וכו' מאי לגנתו ולחורבתו אילימא במשתמרת היינו ביתו, אלא שאין משתמרת וש"מ כשומר חנם דמי, א"ל לעולם לגנתו ולחורבתו המשתמרת ודקשי' לך היינו ביתו קמ"ל דלא בעי' דעת בעלי' כר' אלעזר, אלמ' בהדיא משמע דהתם דרבה מוקי לה אפי' בגנתו וחורבתו שאין משתמרת, ואפ"ה פטור משום דשומ' אבדה כש"ח, והכא אמרי' אי דלא מנטרא אמאי, שאין לפוטרו אם השיב לגנתו ולחורבתו שאי' משתמרת והיינו דלא כרבה אלא כרב יוסף, ואם דברי רבא הם כדאמרי' א"ל ההוא מרבנן (לרבה) [לרבא] ומסקנ' דמילתיה היא, א"כ יש ללמוד מכאן דרבא ס"ל כרב יוסף והילכך הלכה כרב יוסף, ודוחק הוא לומ' דרבה גם הוא עצמו מפרש שמשתמרת כדאמרי' הכא קבל שם תירוצו של רב יוסף, דאפי' את"ל כן מ"מ יש לפרשה ג"כ בגנתו וחורבתו שאי' משתמרת כדקאמ' התם, והיכי קאמר תלמוד' הכא אי דלא מנטרא אמאי אלא ע"כ זה לא יבא [אלא] כרב יוסף, ובפ' שבועת הדייני' [שבועות מ"ה ע"א], ובפ' השוכר [את] האומני' [פ"ב ע"א] אמרי' דכ"ע אית להו דרב יוסף ומשם מסתייע ר"י מדאמ' דהלכה כרב יוסף, ואע"פ שדחה מז"ה ראיותיו כמ"ש בפ' הכונס במהדור' ב' ובע' ע"ה בספ' המכריע, מ"מ זו השטה נראה לי בהדיא כרב יוסף, ולעי' בפירקי' [כ"ח ע"ב] תנן מה יהא בדמי' ר"ט אומ' ישתמש בהן, ומוליך שם מז"ה שטתו כרב יוסף דאע"ג דלא ישתמש בהן חייב באונסי' וההיא כרב יוסף אזלא, וכך כתב נמי מז"ה בפסקיו בפירקי' דלקמ' [מ"ג ע"א] גבי המפקיד מעות אצל השולחני דקי"ל שומ' אבדה כש"ש, ומ"ה היכא דרשאי להשתמש בהן חייב באונסי' אע"ג דלא נשתמש, הכי מוליך שם שטתו מז"ה בהדיא כרב יוסף, ובפ' השוכר [את] האומנין [שם] נמי כת' מז"ה בפסקיו דכ"ע אית להו דרב יוסף משום דהלכתא כוותיה.
צריכי דאי כת' רחמנא הני תרתי משום דצער דמרה איתיה וכו'. פי' כת' מז"ה במהדורא א' [גם בטעינה] בעינן צער לבהמה קצת, שאם יעזור לו יטענוה במהרה ותלך, ואם לא יעזור לו יטיענ' מעט מעט ותצטער תחת משאה, וזה נר' דוחק גדול, דהא אמרי' בהדיא דבפריקה איכא צער ב"ח בטעינה ליכא צער ב"ח, ונ"ל דהא דקאמ' דצער דידה איתיה משום פריקה נקט לה וה"ק, אי כת' רחמנא הני תרתי משום דבפריקה איכא צערא דידה, וטעינה דכת' רחמנא משום [דפריקה חייב] לפרקה בחנם וטעינה בשכר כדאמרי', ופריקה נמי הוא [דבעי משום] דפריקה ואבדה שניהם הם בחנם, אבל הטעינה היא בשכר.
<h2>דף מב.</h2>
אמ' קרא וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורי' יהו בידך. פי' לא דוקא שיהוא בידו ממש, אלא למעט הפשילן לאחוריו אבל אם היו לפניו הרי הוא כאלו הם צרורים בידו.
<h2>דף נב.</h2>
אביי אמ' ה"ק אם פיחתה הסלע יותר מכדי אונאה אסור איסר. ובתוס' רבי' שמשון ז"ל מפרש אסור לקיימ', וס"ל לאביי כרב הונא דאמ' לקמ' יתר על כן יקוץ. וק' לפי' דא"כ היכי מקש' ליה רבא בפשיטות יותר מכדי אונאה מאי איריא איסר אפי' כל שהוא נמי, אדרבה ה"ל לאקשויי כדאקשי' לרב הונא לקמ' [נ"ב ע"ב] בברייתא בסלע עד שקל דמשמע עד שקל מותר לקיימ', ורב הונא אוקמ' בשנויי דחיקי, ומשום הכי לית הלכתא כוותי' אלא כר' אמי דפליג עליה, ורבא נמי לא הוה אמ' להא מילתא דפשיטותא דאפי' בכל שהוא אסור לקיימ' ומקשי מינה לאביי, דהוה מצי למימ' אביי נהי דס"ל כרב הונא אבל לאחמורי כלי האי בכל שהוא לא, אלא ודאי פתרון המורה עיקר דמפ' דב' אביי דאסור להוציאה ביפה קאמ' דבודאי עד כדי אונאה מותר להוציאה ביפה דאיכא (אניש) [אינש] דלא קפי', ואי קפי' והדר ביה עד כדי שיראה לשולחני מחזיר לו אונאתו, אבל ביותר מכדי אונאתה ודאי טעות גדולה היא ואסור להוציאה ביפה אלא בשוויה, ולא דמיא למקח דאמרי' ביה זה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו, דמותר לו למכור המקח כל מה שיכול ואפי' ביותר משתות, ואין אסור בזה, שהרבה פעמים כשאדם צריך לדבר קונה אותו ביותר הרבה וכן המוכר כשהוא צריך למעות מזלזל הרבה, לפי' מותר לאדם למכור המקח שלו כל מה שיכול, וכן הלוקח לקנו' בפחו' כל מה שיכול ואם חוזר בו בכדי שיראה לתגר או לקרובו בשתות קנה ומחזיר אונאה, וביותר משתות יכולי' לבט' המקח לגמרי עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, מכאן ואילך כיון דשתק סבר וקביל, אבל הסלע אי' ראוי למוכרו יותר משוויו, ועד כדי אונאה ודאי יש בני אדם שאי' קופדי' ומותר למכרה ביפה, אבל ביותר מכאן איסר לאביי או כל שהוא לרבא אסור למכרה ביפה דהו"ל דטעות במשקל ומנין, וכאדם שמאנה חברו בחשבון ונותן לו ג' בד' שהוא גזל גמור.
<h2>דף עא:</h2>
אמר רב פפא הב"ע שנטל ונתן ביד. הכא משמ' שאם נתן ישראל מעות של גוי לישראל חברו בשליחותו של גוי ברבית אסור, אלא אם נטל הגוי ונתן ביד, ולעי' ברי' פרקי' [ס"א ע"ב] אמרי' אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאי' של בכור, אני הוא עתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלווה אותן לישראל ברבית, ומשמ' שאם היו של גוי נותנם לו בתורת התר, ואי' לפ' שם שנותני' לגוי שילוה אותן לישראל, שאין בזה אסור תורה כדאמרי' הכא בשליחו' סיפא לחומרא, והתם חשיב ליה בהדי טומן משקלותיו במלח, ותולה קלא אילן בבגדו שכולן איסורי תורה הן, ועוד שתולה מעותיו בגוי נמי כך משמע שתולה ואו' של גוי הן והן שלו, וכך פי' שם המורה ומשמע הא אם היו של גוי מותר ולא חיישי' משום דאי' שליחות לגוי, ור"ש ז"ל פי' שם בתוס' שיש לחלק בדבר, דהתם תולה ישראל שהיו המעות פקדון מן הגוי ואין לו רשות להוציאם אלא להלוותם לצורך הגוי ברבית וכל האחריות על הגוי ואי' חושש לרבי' הלווי', שסומך על כל מה שיאמ' לו ישראל הנפקד. עוד הביא ר"ש כאן ירוש' [פ"ה ה"ה] דגר' ביה בשמעתי' ישראל שמנהו גוי אפוטרופו' או סנטר אסו' להלוות ממנו ברבית, מעותיו של גוי שמפקידי' אצל ישראל אסור ללוות ממנו ברבית, מעותיו של ישראל שמופקדי' אצל הגוי מותר ללוות ממנו ברבית, זה הכלל כל שהוא באחריות ישראל אסור באחריות גוי מותר ולא פי' הוא זה הירוש', וכנ"ל לפרשו דהאי דקאמ' מעותיו של גוי שמופקדי' אצל ישראל אסור ללוות ממנו ברבית לפי שלא הפקידן לו הגוי להלוותם אלא שישמרם לו, ואם הלוה אותם ישר' מעצמו הלוה אותם ובאחריותו הם וכמו שלוה מעות שלו הוא דומה, ומזה הירוש' מוכיח שכל הדבר תלוי על האחריות, דבתר אחריות אזלי' כדמפ' נמי רבי' שמשו' לעי', וכעין הירושלמי נמי היא שנויה בתוספתא, וכך הולכת נמי שיטת התלמוד שלנו שלא אסר כאן התלמוד משום דאין שליחות לגוי, אלא כשהלוה אותן הגוי לישראל מתחלה והן באחריותו של ישראל, ומצאו ישראל אחר ואמר לו תנם לי ואני מעלה לך כדרך שאתה מעלה לו, דמשמ' שישראל חברו מלוהו ולישראל מעלה הרבית ובזה ודאי אע"פ שהעמידו אצל הגוי (וכתבן) [ומסרן] לו בשליחות הגוי, אם לא הגיעו ליד הגוי או אם לא הניחם ע"ג קרקע אלא נתנם ליד חברו בכל טצדקי שהוא נותנן לו אסור, שהרי המעות היו באחריותו עד עכשיו ושלו הן, ואע"פ שא"ל הגוי תנם לחברך והפטר, כיון דאין שליחות לגוי ה"ל כאילו מדעתו מלוהו המעות שלו על דעת שיעלה לו רבית או לא או לב"ח דהא משתרשי ליה, אבל אם לא היו באחריותו של ישראל כלל אלא מתחלה נתנם לו הגוי כדי להלוותם, וזה הישראל אינו עליהם אלא שומר בעלמ' זה התר גמור הוא להלוותן ישר' לחברו ברבי' בשביל הגוי דאע"ג דאי' שליחות לגוי מ"מ זה אינו מלוה מעותיו, ויש להביא ראיה נמי על זה ממאי דאמרי' בפרקי' דלעיל [נ"ז ע"ב] אבני בנין המסורי' לגזבר, שמותר הגזבר להלוותן ברבית ואפי' ברבית קצוצה כדפרי' שם המורה, ואע"פ שאותם אבנים לא הוקדשו עדיין וכממון הדיוט דמו כדמפ' התם, כיון שזה הגזבר אי' מלוה ממונו ולא של ישראל אחר ולא קרי' ביה את כספך לא תתן לו בנשך, ואע"פ שהגזבר מדעתו מלוה אותם ולא נעשה שליח על כך, כיון דלאו כספו הוא מותר, והם ה"נ הכא במעות של גוי שהן ביד ישראל והן באחריותו של גוי, אע"ג דאי' שליחות לגוי וישר' מדעתו מלוה אותן, כיון דבאחריות של גוי מלוה אותן וישראל אינן עליהם אלא שומר גוי ביד בעלמ' לאו כספו הוא ולא קרינן ביה את כספך. ודמי נמי לחמצו של [גוי ביד] ישראל בפסח ואי' חייב באחריותו דלא קרי' ביה לא יראה לך [פסחים ו' ע"ב], ולפיכך פי' כאן כיצד ישראל שהלוה מעות מן הגוי כלו' שלא נאסר אלא בענין זה שהמעו' היו בידו מלוה מן הגוי, ומלוה להוצאה נתנה והרי הם כשלו לכל דבר, ויכול לקדש בהן את האשה, אבל אם לא היו המעות באחריות בהדיא מתיר התלמו' לעי' דקאמ' שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותן לישראל ברבי', דמשמ' הא אם היו מעות הגוי פקדון בידו כדי להלוותן מותר להלוותן לישראל חברו, וסברא נכוחה היא זו וראוי לסמוך עליה, ואפי' אם היו המעות באחריו' ישראל נמי ונותנן לחברו בשליחות הגוי כי הכא, אין אסורו מן התורה אלא מדרבנן כמו שדקדק מז"ה מדב' רבינ' שאמ' לקמ', נהי דשליחות לגוי לית ליה זכייה מדרבנן אית ליה, וכיון דלית ליה אלא איסורא מדרבנן כדבעי' נמי לפרושי לקמ' לא חיישי' ביה לאסור תורה, שכל איסורו אינו אלא מדרבנן, ואם לא קבל עליו ישראל אחריות אפי' אסור דרבנן לית ליה כדכתי', וכן ישראל המקבל מעות מחברו ומלוה אותן לגוי ברבית ומביא הרבית מן הגוי לישראל חברו שאוסר מז"ה בפסקיו דאין שליחות לגוי, כל זה י"ל כשהיו המעות באחריות המקבל שהן כמו מלוה אצלו כמו שאסרנו נמי בעיסקא, אבל אם היו המעות באחריות הנותן והמקבל אין עליהם אלא שומ' בעלמ', בין על הקרן של ישראל, בין על הרבי' שמקבל מן הגוי, בזה אין שום אסור, ואם יש לו שום חלק נמי באחריות ובשכר צריכי' לעשות נמי אי באגר פלגא תרי תולתי בהפסד, ואי בהפסד פלגא תולתא באגר כדרך שהתרנו נמי בעסקא. והערב נמי שאסרנו להעשו' ישראל ערב לגוי בשביל ישראל חברו היכא דאזיל גוי בתר ערבא, מפני שהערב נמי מקבל עליו האחריות וכאלו הוא מלוה מעותיו לחברו. ונר' בעיני לומ' נמי שאם הביא ישר' משכונו של גוי ולוה בו ברבית מישראל חברו בשביל הגוי, כיון דאדעתא דגוי קא עביד והוא אי' עליו אלא שומ' בעלמ' מותר, ואם חזר לאחר זמן נמי ואמ' משכון זה שלי היה, נ"ל שאין להשגיח בו דכבר הודה שהוא של גוי והודאת פיו כק' עדים דמי, ואע"פ שמביא היום עדים שהיה שלו [אין] משגחי' בעדי' כנגד הודאתו, דאמרי' בריש מסכתין [ג' ע"ב] מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה, שאם הכחישוהו והזימוהו עדים על הודאתו אי' נאמני', ועכשיו נמי כיון שהודה מתחילה שאינו שלו כבר סילק עצמו ממנו ואי' לו עוד טענה עליו, מיהו אל יקבל עכשיו המעות של רבי' מחברו כיון שהוא נותן לו זה הרבית, אל' יאמ' לו אני קבלתי זה המשכון ממך בחזקת שהוא של גוי, וכן הודית בפיך עתה שאתה אומ' שהוא שלך ואתה נותן הרבי', אי' רוצה לעבו' על דברי תורה ואיני משגיח בך עד שיבוא הגוי ויטלנו ויתן הוא לי הרבית, שאם אתה נתכוונת לעבור על ד"ת, אי' אני רוצה לעבור על ד"ת ותשוב רעתו על ראשו, הוא נתכוון לרמות את חברו ורמה את עצמו, ועוד שנתכוון לגרום נזק לחברו שזה היה משתכר בשלו עם הגוי, וזה בא וגנב דעתו וגרם לו הפסד, וכיון דקי"ל גרמא בנזיקי' חייב היה חייב מן הדין לשלם לו ההפסד שגרם לו, כ"ש שכל דבריו שאומ' עכשיו הן בחזקת שקר ובתר הודאתו הראשו' אזלי' ואם חטא לעצמו, מיהו אם היה המלוה מכיר בו ועושה עצמו כאלו אינו יודע על כזה נאמ' ויראת מאלהיך. וגוי שמביא משכון לישראל וגבה ממנו ברבית ונמצא שהוא של יש' אחר הרי דינו כאלו מכרן לו הגוי, ואם היה אותו הישראל יכול להוציא משכונו מיד זה אפי' אם מכרו לו, יכול להוציאו ממנו כשמשכנו לו נמי כן, ואם אי' יכול להוציאו כשמכרו גם כשמשכנו נמי אי' יכול להוציאו, ואם גנבו הגוי נעשו בו תקנת השוק שיחזי' לו מעותיו במכר, גם במשכון נמי מחזי' לו מעותיו הקרן ולא הרבית שהרי אף במכר לא היה מחזי' לו אלא מפני תקנת השוק לפי שמכרו בטל והיה ראוי זה שיטול את שלו בחנם אי לאו משום תקנה ובמשכון נמי דיו שיטול מעותיו.
<h2>דף קי.</h2>
התם לאו מילתא דעבידא לאגלויי הכא מילתא וכו'. פי' מילתא דעבידא לאיגלויי הוא דבר הנעשה בשטר או בעדים שהם עשויים לברר הדבר ומ"ה לא מפקי' פירי ממאן דתפיס, ואע"פ שראוי להעמידן בחזקת בעל הקרקע כההיא דאמרי' בפ' חזקת הבתים [ב"ב ל"ג ע"ב] [ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית ב]האי ארעא א"ל מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה, אזל אייתי [סהדי דאכלה תרתי שני, אמר רב נחמן] הדרא ארעא והדרי פירי, דאלמא דאע"פ דתפיס וטען דשלו הן מוציאין מידו ומעמידין בחזקת (על) [הבעל] משום דלא הוי מילתא דעבידא לאיגלויי דאין שטר ועדים [דאכל שני חזקה ואי] טעין מינך זבינתה ושטרא הוה לי ואבד הרי חברו או' לו לא היו דברים מעולם, [ולא] מיקרא מילתא דעבידא לאיגלויי אלא כשהן טועני' כל דבר הידוע שנעשה בשטר או בעדים, ורבי' יצחק מחלק במילתא דלא עבידא לאיגלויי בין מקרקעי למטלטלי דבמקרקעי מפקי' ממון דתפי' [לא מהני], אבל במטלטלי' אי תפיס לא מפקי' מיניה כמ"ש בפסקיו בשלהי פרקי' דלעי' גבי אסתרא מאה מעי'..., אי' נ"ל חדא דמדי' הוא דכל דתפיס שלא כדין מפקי מיניה ולאו כל כמיניה למתפס ממונא דחברה אלא ע"י ראיה, ובמילתא דעביד' לאגלויי מפ' תלמודא טעמ' משום אטרוחי בי דינא, אבל היכא דליכא אטרוחי ודאי מפקי' מיניה דמאן דתפיס ל"ש קרקע [או] מטלטלי (דאית) [דאין] לו לתפוס בלא ראיה, ועוד אין לנו לחלק מה שלא חלק התלמוד, דאע"ג דאמ' רב נחמ' לעי' [ק"ב ע"ב] קרקע בחזקת בעליה עומדת ומשמ' דוקא קרקע ולא מטלטלי, לענין חזקה ודאי יש לחלק בין קרקע למטלטלי, דגבי קרקע אנו מעמידי' השכירות בחזקת בעל הקרקע, אבל אי הוה מטלטלי' בכה"ג כגון שהשכיר לו חמורו והם טועני' על השכירות ודאי לא אמרי' שכירות בחזקת בעל חמור קאי אלא המע"ה, וכן בכור כל סאה בסלע לא אמרי' דהעמד פירות על חזקתן הראשונה, ובזה ודאי ראוי לחלק בין קרקע למטלטלי' [אבל לענין תפישה אין לחלק בין קרקע למטלטלין] שאי' לו לתפוס ממון חבירו בלא ראיה ל"ש פירות קרקע ל"ש שאר מטלטלי, ותדע דהכי הוא דהא בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר שאין אדם נאמן לומ' לקוחי' הם בידי, וכן אומן שאין לו חזקה על כליו של חבירו ואע"פ שהן מוחזקי' בהן מוציאי' מידן, וכן הנהו עיזי דאכלו חושלא בנהרדעא, ואתא מרי חושלא ותפיס להו שהוא נאמן עליהם ע"י מגו כדאמרי' לקמ' בשלהי פרקי' [ק"ג ע"א], וטעמא דאיכא מגו הא לאו הכי לא מפקי' מיניה דכיון דאין ביניהם בכל אלה לא שטר ולא עדים מילתא דלא עבידא לאיגלויי היא ומפקי' ממאן דתפיס כדאמרי' נמי בפירות קרקע שלא כל הימנו לתפוס ממון חבירו בלא ראיה, ועיי' מ"ש על זה בפ"ב דכתובות. ואע"ג דאמרי' דבמילתא דעבידא לאיגלויי אי תפס מפקי מיניה, נ"ל דמאי דאמרי' בכל מקום כל תיקו דממונא לקולא גבי נתבע אי תפס תובע לא מפקי מיניה כדכתבי' שלהי פ' נערה שנתפתתה [כתובות נ"ג ע"ב], וכדאמרי' בפ' אע"פ [שם ס"ד ע"א] גבי (מוכרת) [מורדת] השתא דלא אתמ' הלכת' לא כמר ולא כמר מאי דתפיס לא מפקי' מיניה מספק, וכך היא שיטת רבי' משה בכל מקום ובה' נזיקי' תמצא הרבה, דכי אמרי' במילתא דלא עבידא לאיגלויי איתפס [מפקינן] מיניה, ה"מ כשאנו מסופקי' על המעשה שזה אומר כך היה המעשה וזה אומ' כך היה המעשה ואין שטר או עדים ביניהם, בזה ודאי לא כל הימנו לתפוס עד שיביא ראיה שכך היה המעשה כדבריו, אבל כשהדבר ידוע שכך היה המעשה אלא שהדייני' מסתפקי' על הדין אם תפס התובע אין בנו כח להוציא מידו בדין שמסופק לנו, ובכור כל סאה בסלע וכן באסתר' ק' מעי המעשה נמי הוא מסופק שאי' אנו יודעי' דעתו של זה הנותן וכיון שזה המעשה הוא מסופק אין יכול לתפוס אלא אם יביא ראיה היאך היה דעתו ואם תפס [מוציאין מידו].
